איך הצורך להרגיש יותר מאחרים פוגע לך בערך העצמי

בעוד אובייקטיבית פעמים רבות יש לנו יותר או פחות מלאחרים, אנחנו נוטים להתייחס לאותם הבדלים כעדות להיותנו יותר או פחות טובים מהם. לפעולה מנטלית זו אני קוראת "חיזוק עצמי פיקטיבי" (שקרי).

זהו הצורך להוכיח את עליונותנו או את נחיתות האחר בכדי לחוש מעליו.

חיזוק עצמי פיקטיבי מהווה את הגורם העיקרי שמנציח את תחושת הנחיתות שבנו! שכן בכל פעם שאנו עושים זאת אנו משדרים לעצמנו את המסר: "אם לא הייתי חסר ערך לא היה עלי לנסות להוכיח שוב ושוב שאני טוב מאחרים".

אופני חיזוק עצמי פיקטיבי נפוצים:

• תלונה הינה אחת הדרכים המרכזיות בהן אנו משתמשים בכדי להקטין מנטלית אחרים ולרומם את עצמנו:
  מה שנקרא "לפרוק" או "להוציא קיטור" הוא לא יותר מאשר קרקע פוריה לביטוי תלונותינו על וכלפי אחרים.אופן ביטוי זה אמנם מקנה איזשהו סיפוק רגעי, אך אינו מנקה דבר. להפך, הוא מלבה את הכעס, את המסכנות ואת הכאב. זה לא אומר שעלינו "להיחנק עם הרגשות שלנו", אפשר לשתף אותם באופן מועיל ובונה. (עוד על כך בכתבה מה ההבדל בין שיתוף ופריקה).
  יש הנוהגים להתלונן במקום לבקש, בציפיה שהסביבה תסדר את הדברים עבורם ("למה הטלוויזיה חייבת לצעוק" [בצעקה] במקום "בבקשה תחליש בבקשה את הטלוויזיה").
  כל תלונה, פרצוף כעוס או הבעת עצבים או חוסר שביעות רצון מראים שאני נכון וצודק יותר מהאדם עליו אני מתלונן (גם אם התלונה היא על משהו, לא על מישהו, מישהו אשם עומד מאחורי התלונה. למשל, אם חם לי, את אשמה שאני כאן במצב הזה).
• לצחוק על מישהו (לא איתו).
• שימוש באינטונציה מקטינה ומעליבה (או מאשימה) ובהבעות פנים מגנות.
• לספר על אשמתו של האחר לכל העולם בכדי להצדיק את עצמנו ולהציגו באור מכוער, תוך התעלמות גמורה מחלקנו בעניין.
• להמעיט בהישגי האחר ("זה לא בגלל הכישורים שלה, זה בגלל איך שהיא נראית").
• התעקשות 'לחנך' את האדם שמולכם (לדוגמה אמא או חברה) "למען טובתו", למרות שברור שאותו אדם חש נשפט, ופגוע ובבירור אינו מסוגל ואינו מעוניין להקשיב לאמת שבדבריכם. ובכלל צורך מתמיד "לשפר" את האדם שמולכם ולהעיר לו/לה על כל דבר ועניין.
• יחס מגונן כאל ילד, קריאה בשמות חיבה מקטינים כגון: 'חמודה' לעמיתה לעבודה.
• לקחת על עצמנו את תפקיד 'המושיע', ("מה הוא יעשה בלעדיי???) או 'המפשר המשפחתי' שאף אחד לא יכול בלעדיו.
• חיפוש מתמיד אחר מגרעותיו של האחר ("היא כבר לא נראית כל-כך טוב", "הוא לא חי טוב עם עצמו"). הוספת הערות שמדגישות את פחיתותו של האחר אם בפני עצמכם או בפני אחרים, וקושי לפרגן.
• הבעת זעזוע מחוסר הבנתו של האחר בנושא מסוים, או שלילת דבריו על הסף.
• הכפשה (צביעה בשחור של אדם שפגע בי/עזב אותי והכחשת ההיבטים החיוביים באירועים הקשורים עמו).
• לייעץ למישהו (בעיקר על דברים שלא יישמתי בעצמי), ובכלל כל מה שקשור בטיפול/ייעוץ/הכלה, בפרט כשנעשה במערכת יחסים לא שיוויונית ו/או על בסיס תכוף – שכן זה מותיר את האדם השני תלוי וחלש אף אם הוא מפיק מכך הקלה זמנית.
• שימוש בשמות גנאי.
• טיפוח שנאה. שנאה היא יותר מכל סיפור שאנחנו יוצרים ומעצמים סביב אדם/קבוצה. מהותה הצורך להוקיע ולהביט מגבוה, אין בה חמלה, אין בה בחינה עצמית, והיא אינה לוקחת בחשבון את חוסר המודעות האנושי.
• אלימות פיזית.
• נקמה – ניסיון לאזן את החשבון עם מי שפגע בי ולהשיב כבוד עצמי שנרמס.
• ביטויים מתנשאים ופוגעניים בהם אנו משתמשים כלאחר יחד, לדוגמה: "תירגע", "צריך לאשפז אותך", "צריך להרוג אותו", "נשים…"
• טיפוח האשמה, לעיתים לאורך שנים ואף חיים שלמים – "אני מאוכזב, אני לא הייתי..", "לפחות אני..", "הוא אשם!", ההאשמה, שעיקרה ההוכחה שאנו טובים מהאדם שמולנו, גורמת לרגשות קשים ובאופן בלתי נמנע מנציחה בנו את דמות הקורבן.
  ההאשמה הראשונית והמושרשת ביותר של רוב בני האדם היא מול הוריהם על שלא היו הורים "כפי שהורים אמורים להיות". מכיוון שמדובר בנושא כבד משקל, שנורא קל לחשוב שהוא מוצדק, כדאי להעמיק בכתבה "שורש הבעיות של המין האנושי".
• גם שליטה וניצול הן צורות של חיזוק עצמי פיקטיבי.
  דוגמאות לשליטה: "תעשי כך ולא אחרת", "אל תעשי את זה", "תפסיקי עכשיו", "את תעשי את זה, לא אני", "תעשי את זה בזמן אחר" (גם אם אין כזה בנמצא) ועוד.
  בבתים רבים ילדים, בני-נוער, ואנשים בוגרים שחיים בבית ההורים שולטים בצורה זו בהוריהם. כמובן שזה יכול להופיע גם בזוגיות או בחזיתות נוספות.
  ניצול מופיע בדרך כלל כאשר האדם המנוצל הוא חלש, וותרן ומעדיף להימנע ממריבה. כך שהמנצל מבקש ודורש ממנו לעשות עוד ועוד דברים עבורו, דברים שהוא יכול לעשות בעצמו. הבעה תכופה של עצבים ותסכול הם כלי מניפולציה "המקלים" לדחוף את המנוצל להתאים את עצמו לציפיות המנצל על מנת להשיג אישור ושקט רגעי.

הנזק העצום שגורר עמו השימוש בחיזוק עצמי פיקטיבי:

1. החיזוק שבו לעולם אינו מחזיק מעמד לאורך זמן ולכן אנחנו צריכים עוד ועוד ממנו.
2. מכיוון שהוא כרוך ביחס שלילי כלפי האחר הוא מותיר בנו תחושות קשות של כעס, רחמים עצמיים ותסכול. ולעתים בושה בשל התנהגותנו וכעס על עצמנו (למשל אם מופנה כלפי הורה/ילד שאנחנו אוהבים).
3. האנרגיה השלילית שהוא יוצר בנו מושכת לחיינו אנשים ואירועים שמהדהדים עם אנרגיה זו. ולעתים אדם "מלא רעל" ימשוך יחס שלילי אף ללא מילה.
4. הוא מגביר יחס שלילי ולא נעים מהאדם כלפיו זה מופנה. השליליות שאנו מפנים כלפי האחר מורגשת אף אם אינה נאמרת ישירות בפניו – שכן כולנו חשים באנרגיה שמופנית לעברנו אף ללא מילים ומגיבים לה באופן אוטומטי.
5. ובניגוד ליעודו המקורי – חיזוק עצמי – עצם השימוש בחיזוק עצמי פיקטיבי מהווה מסר ניצח לעצמנו: "משום שאני קטנה וחסרת ערך עלי להתמיד ולרומם את עצמי מעל אחרים, שכן אם לא אעשה זאת אחוש בפחיתותי". ומכיוון שכך הוא מנציח ומעמיק תחושת חוסר ערך בכל פעם שאנו משתמשים בו! (לסרטון קצר שמסביר מדוע…)

לתרגול:

1. כאשר אתם מרכלים, 'פורקים', מאשימים או מתלוננים בחנו מהי התחושה שממלאת אתכם
2. כאשר אתם צוחקים על מישהו, מבקרים או מדברים בגנותו, איזו תחושה ממלאת אתכם? (רגע לאחר תחושת הסיפוק הקצרה)? ולאיזו תגובה אתם זוכים מאותו אדם (אף כשהדברים אינם נאמרים בפניו)?
3. מדי פעם כשאתם מגיבים/אומרים משהו שאלו את עצמכם: "מדוע אני אומר/ת זאת?", "מהי ההשפעה של דבריי?", "האם הנאמר מקדם או מרחיק אותי מן התוצאה הרצויה לי?"

בהצלחה!